שדי ליל פסח

סיפורו של רבי דוד בן סימון הכהן.

שלושה כמלאכי השרת:
יש להם כנפים כמלאכי השרת,
וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת,
שומעין מאחורי הפרגוד מה שעתיד להיות כמלאכי השרת.

שלושה כבני אדם:
אוכלין ושותין כבני אדם,
פרין ורבין כבני אדם,
מתים כבני אדם (חגיגה ט"ז),
ויש אומרים:
אף הופכין פניהם לכל רוחות שירצו,
ורואין ואין נראין (אדר"נ ל"ז ז’).

בליל פסח לפני כשנתיים הייתי אמור להתארח אצל משפחת ג’ייקובס, משפחת חוואים בסביבת לין. פסח היא תמיד תקופה בעייתית במיוחד ליהודים, כשבכל שנה מפיצים שמועות זדוניות על מנהגינו, ולרוב יש לפחות תקרית אחת, כשבד"כ מדובר בהשלכת אבנים, ניפוץ זגוגיות, או שאר התנכלויות קטנות (אך מזיקות).
באותו לילה, אם כן, שמחתי על ההזמנה לבלות את ליל הפסח הרחק מהעיר, שכן קיויתי שבחווה המבודדת אוכל להתחמק מההפרעות הנ"ל. רתמתי את הפרד שלי לעגלה ויצאתי לדרך במטרה להגיע בשעת בין ערביים, כך שאספיק עוד להתפלל מנחה. הייתי כבר קרוב לפניה אל החווה כשלפתע חלף משהו כסערה על פני השביל, דבר שגרם לפרד להבהל ולעצור. הייתי צריך לרדת ולהרגיע אותו במשך כחמש דקות לפני שיכולנו להמשיך בדרך.
המשכנו עוד כשתי דקות, ואז שוב – כתם ירוק אפרפר נע במהירות גדולה על פני השביל והבהיל את הפרד, שהפעם כבר התרומם על שתי רגליים… ביליתי עוד כרבע שעה בלהרגיע את הפרד לפני שיכולנו להמשיך שוב בדרכנו. לא ידעתי מה הדבר שהפריע לנו, אבל הנחתי שזה לא יחזור פעם שלישית.
טעיתי. שוב הוא חלף על פני השביל, והפעם ראיתי שמדובר ביצור קטן דמוי אנוש (אך עם כנפיים קטנות על הגב), אפרפר עם שיער ירוק, שעופף מולנו, עשה תנועות מגונות לפרד ולי, והמשיך בדרכו כשהפרד נבהל. היה זה שד מזיק, מהסוג שהאנשים כאן מכנים פית יער.
הפעם הפרד כבר ניסה להסתובב לאחור, אבל הצלחתי למנוע את זה ממנו. היות והחושך כבר התקרב, לא יכולתי להמשיך לרכב, ולכן לאחר שהרגעתי שוב את הפרד, המשכתי איתו ברגל כשאני מוביל אותו ומסתכל היטב לצדדים, אך היצור לא נראה שוב (אם כי אני משוכנע ששמעתי צחקוקים מצד הדרך).
עד שהגעתי לחווה כבר היה חושך מוחלט, מה שאפשר לי לראות את הלהבות מרחוק. קשרתי את הפרד והמשכתי לבדי, וכשהגעתי נחשף מולי המחזה הנורא – בית החווה נשרף כולו, וכעת נשארו רק חורבות, כשהלהבות עוד מלחכות חלקים מהן. מחוץ לבית החווה היו שתי גופות של בני הבית, משוסעות, וצלבים חרוטים על גופן. בסופו של דבר איתרתי את חנה, הבת הקטנה, שהסתתרה במרתף, אבל היא היחידה ששרדה מכל המשפחה.

אני חושב רבות על אותו לילה. אותו שד מנע ממני מלהגיע לחווה לפני שהתחיל הטבח; האם הייתי יכול לעזור? או שהייתי מסיים את חיי בינות לחורבות, כמו שאר יושבי הבית? אני צריך לבטוח בקב"ה שהכל נעשה ברצונו, שכן כל יצורי השדה והיער פועלים בהנחייתו, גם אם הם לא מודעים לזה.

שדי ליל פסח

Back to the basics OMnia