היום האחרון

סיפורה של ג’ון
היום האחרון

ג’ון ביקרספילד התעוררה במיטת האפיריון שלה. פרוקה, האומנת שלה, האיצה בשתי משרתות להסיר ממנה את כותנת הלילה. המשרתות נגעו בה מושכות אותה, מושכות רצועות לכאן ולכאן. והלביש אותה מחדש בשכבות שכבות של בגדי צמר תחתונים, מחוך שנקשר באדיקות יתר, טול, שמלה תחתונה ושמלת מלמלה עליונה. ג’ון התנתקה מהן במחשבותיה, היה הייתה רחוקה רחוקה משם. ג’ון בזה למשרתות אלו. הן היו טיפשות וריקניות. הצחקוקים שלהן כשהן הסתודדו ביניהן ודיברו על החברים שלהם היו סתמיים, ובכל זאת הן הגיעו לטונים מאוד גבוהים כשהן דברו עליהם. ג’ון הייתה נוהגת להטמין להן מלכודות. אך בפעם ההיא שהיא שמה את סיר הלילה מעל לדלת, צלצלה בפעמון ורצה להתחבא, זה היה כנראה מוגזם מדי. המשרתת, מכוסה בהפרשות, התחילה לצרוח בהיסטריה. כל הבית הגיע בריצה. אימא של ג’ון צרחה עליה, ופרוקה הציעה לשלוח אותה לבית ספר לחינוך לנערות.
אחרי שג’ון סיימה להתלבש המשרתות השתחוו ויצאו החוצה. פרוקה אספה את השער שלה והתחילה להבריש אותו. “אימא שלך כועסת מאוד. מה יהיה אתך, ג’ון? את כבר בת 12. ליידי צעירה. שוב גירשו אותך מבית הספר. אמא שלך משלמת להם הרבה כסף כל פעם מחדש כדי שהם יסכימו לקבל אותך אחרי הצרות שאת עושה להם.”

בית הספר לנערות היה מקום קשה. ג’ון שנאה את המורות. היא לא הסתדרה עם הנערות האחרות. הבית הגדול היה כלא חשוך. כל בוקר נפתח במסדר, המורות היו עוברות ובודקות כל אחת מהתלמידות בהקפדה, על התלבושת האחידה שלהן ועל סידור המיטה וחפציהן האישיים, היו מסדרים שלוש פעמים ביום. הן צעדו בשורה ממקום למקום וכל פעם שאחת התלמידות טיפה יצאה מהשורה היא הייתה חוטפת הצלפות מהמקל של המנהלת. ג’ון חטפה הרבה ונראה היה שהמנהלת נהנית להצליף בה. מערכת היחסים בין המנהלת וג’ון הייתה רצופה בשתיקה, של ג’ון, שלא רצתה לתת למנהלת את העונג לראות אותה סובלת, ושל המנהלת, שהמשיכה להצליף בג’ון נמרצות.
שגרת היום הייתה משעממת להחריד. בבוקר הן היו לומדות בעיקר לימודי דת, בצהרים הן היו מקבלות שעה אחת להסתובב בחצר. אסור היה לרוץ, אסור לעשות רעש, אסור לשחק. אחר הצהרים שימש ללימודי מוזיקה ורקמה. כל מה שליידי צריכה לדעת.
ג’ון השתעממה מהרקמה והפגינה חוסר כשרון מוזיקלי מדהים. חסרה היה לה את הסבלנות והרצון. היא הייתה מתוסכלת. וכשג’יני לעגה לה, ג’ון התנפלה עליה והכתה אותה באגרופים. ג’יני בכתה ודיממה מהפה ומהאף. המנהלת גררה את ג’ון למשרד שלה והצליפה בה. ג’ון התאפקה. לבסוף המנהלת אמרה “מספיק, את לעולם לא תהיי ליידי. אני אקרא לרכב. לכי לאסוף את החפצים שלך. את חוזרת הביתה. אני מרחמת על אימא שלך. את רק מביא בושה לבית הספר הזה ולמשפחה שלך”.
פרוקה המשיכה לדבר על איזו אכזבה ג’ון בעיני אימה, בעודה מסרקת אותה, חזק מידי. אבל ג’ון לא פצתה את פיה.

בארוחת הבוקר אימא שלה לא דיברה איתה. היא ישבה בקצה הרחוק של השולחן, נותנת הוראות למשרתים להמשך היום, נמנעת מלהסתכל על ג’ון.
פעם זה היה אחרת.
פעם הייתה שמחה מסביב לשולחן, עם אבא, אימא, ג’ון ואחיה הגדול כריס. אבל אז כריס עזב. הוא הלך להתמחות על ספינת סוחר. אבא היה כל כך גאה. חודש אחרי זה הגיעו החדשות. “הספינה לא הגיעה ליעדה. היא נעלמה, אין ניצולים”. חודשים עברו על הבית בשקט. אבא משך בכל החוטים בשביל להשיג מידע. לבסוף הוא קנה ספינה ויצא לחפש את ספינת הסוחר, את כריס. אבל הוא לא הצליח. באותו חורף, כשהוא חזר מההפלגה, הוא חלה בדלקת ריאות. זקן ומיואש הוא מת מהמחלה. זה היה לפני ארבע שנים ומאז אין שמחה בבית.

אחר כך לקחה פרוקה את ג’ון לחדר הספרייה ונתנה מטפחת בידה: “שבי, תרקמי” . ג’ון לקחה את המטפחת ואת החוט והמחט והתחילה לתפור את אותן תבניות חוזרות שאימא לימדה אותה לפני שנים רבות. מבטה נח על השריון של אביה, שריון איכותי אבל ישן.
החרב בקדמת השריון הייתה משהו מיוחד. היה לה ברק מיוחד, היא הבריקה למרות ששנים כבר אין מי שינקה אותה. ג’ון נזכרה בסיפורים שאביה סיפר לה ולכריס, על כל ההרפתקאות שהוא עבר בנדודיו בעולם. על האוצרות שיצרו את עושרה של המשפחה.
היא זכרה כמה כבדה הייתה החרב כשהייתה ילדה ואיך אבא שלה חייך למאמצים שלה ופיזר לה את השער. כריס צחק עליה ואמר שחרב זה לא לבנות. אבל גם הוא לא הצליח להרים את החרב. מעניין אם החרב עדיין כבדה עכשיו, כשהיא גדולה יותר. ג’ון קמה מהכורסא, משאירה מאחור את המטפחת. “גברתי הצעירה, מה את עושה?” אמרה פרוקה, נעמדת, ידיה על מותניה. ג’ון אחזה בניצב החרב. החרב הייתה כבדה, וג’ון ניסתה להרים אותה אבל המשקל של החרב גרם לה לאבד שליטה והחרב נפלה בכבדות על הרצפה. “גברתי הצעירה! תחדלי מיד מההתנהגות הזאת, עיסוק בחרבות הוא לא עסק לגבירות”. פרוקה התכופפה להרים את החרב. זה היה כבד גם לה. “גברתי הצעירה, תחזרי מיד למקום שלך. כשאימא שלך תשמע על זה היא תכעס מאוד שנגעת בחרב של אבא שלך”. בצד השריון היה פגיון בנדן. ג’ון שלפה את הפגיון והסתירה אותו מאחורי גבה והתיישבה במהירות על הספה. פרוקה התיישבה גם כן מולה. “יש לך מזל גדול שהחרב לא נשברה או קרעה את השטיח. חוץ מזה יכולת להיפגע גם את, ומה אימא שלך הייתה אומרת לי אז?” פרוקה לא קלטה שג’ון לקחה את הפגיון וג’ון המשיכה לרקום, מידי פעם מגניבה מגע וליטוף לפגיון. היא זכרה את אבא, את כריס ואת אימא של פעם. ג’ון התייפחה. “מגיע לך לבכות, מה שעשית היה מעשה נורא, אימא שלך תכעס. פגעת באבא שלך”. ג’ון בכתה. “בדיוק כך”, אמרה פרוקה. ג’ון לא תתן לה את העונג בלהכאיב לה. היא עצרה את בכייה, משכה באף וניגב את הפרצוף בשרוול, והתמקדה רק במטפחת.

את כל היום היא בילתה בחדר הספרייה עם פרוקה בלבד, וכשביקשה לעשות משהו אחר, פרוקה הציעה לה לקרוא ספר. ג’ון הלכה למדפי הספרים והסתכלה בכותרות. היא טיפסה על הסולם ונהנתה מחופש התנועה. היא חיפשה ספר זמן רב עד שלפרוקה נמאס. “תיקחי את הספר שאת מחזיקה ותבואי לשבת. כן, עכשיו ומיד!”. ג’ון חזרה לשבת. הספר שהיא החזיקה היה “מחזות סופקלס”, הוא היה בלטינית. ג’ון לא קוראת לטינית.
“אני רוצה ספר אחר”.
“היה לך מספיק זמן לבחור, את תקראי את הספר הזה, הרי למדת לקרוא בבית הספר, לא?”
“הוא בלטינית”.
“מצידי שיהיה בדנית, זה מה שבחרת וזה מה שתקראי, כבר בזבזת לי מספיק זמן”.
ג’ון עשתה את עצמה קוראת בספר עד שהגיע הערב. ארוחת הערב עם אמה הייתה שקטה כמו ארוחת הבוקר.

ג’ון נשארה לבדה בחדרה החשוך אחרי שהמשרתות הלכו והאומנת כיבתה לה את האור. היא הקשיבה והמתינה לשקט. היא שלפה ממחבואו את הפגיון וליטפה אותו. תוך כדי היא נדדה למרפסת חדרה. משם היא יכלה לראות בחושך את כל לונדון, את הנמל ואת תרניי הספינות. היא הרגישה את הרוח הקרירה על פניה והביטה בחשכת הלילה.
קול יללה נשמע לא רחוק מעליה מהגג. זה נשמע כמו יללה של חתול אבל זה לא חתול. היא טיפסה על המעקה ומשם לגג. מולה עמדה חבורת ילדים, חמישה.
“מי אתם?”
הילד הגדול שביניהם צעד קדימה. “אנחנו חתולי הגגות. תסתלקי מכאן, ילדה, או שנדחוף אותך כל הדרך למטה”.
“כל הדרך למטה?”
“תעופי מכאן או שנעיף אותך”.
“זה הגג של הבית שלי תסתלקו מכאן אתם”.
“את באמת רוצה לעוף,” אמר הילד הגדול וצעד קדימה לעברה. הוא היה גדול ממנה בכמה שנים.
ג’ון שלפה את הפגיון לעברו. “תסתלקו מכאן עכשיו”.
חבורת הילדים נבהלה אבל לא הילד הגדול. הוא שלח יד בזריזות ותפס לה את היד האוחזת בסכין.
האחיזה שלו הייתה איתנה אבל ג’ון לא נרתעה ובעטה בו בחוזקה בשוק. הילד הרפה את האחיזה, מתקפל ואוחז את השוק שלו.
ג’ון נותרה עומדת מחזיקה את הפגיון מולו.
“בהחלט יש לך אומץ, ילדה, ממש חתולת גגות”.
“מה אתם עושים על הגג שלי?”.
“אנחנו אוכלים פשטידות” אמר אחד הילדים בחבורה מאחור. ילד אחר חבט בו עם המרפק.
“פשטידות?”
“את, יודעת, שכשמכינים פשטידות אז שמים אותם על החלון שיצטננו, אז אנחנו לוקחים אותם” אמר הילד הגדול.
“אתם גונבים אותם, אתם גנבים”.
“זה רק פשטידות מחורבנות, גם אנחנו צריכים לאכול”.
“איפה ההורים שלכם?”
“למי אכפת, מי צריך הורים בכלל, להם לא היה אכפת מאתנו אז הלכנו”.
ג’ון הנמיכה את הסכין. “בלי הורים? בלי אומנת? איפה אתם ישנים?”
“איפה שבא לנו. אנחנו עושים מה שבא לנו.” הילד הגדול ילל אל השמים, ומקהלת הילדים ענתה לו ביללות משלהם.
משב רוח הכה בגבה של ג’ון, “אני יכולה להצטרף אליכם?”
“אנחנו לא מקבלים בנות לחבורה שלנו”, אמר אחד הילדים מאחור.
" גם אני יכולה להיות חתול גגות. יש גם חתולות, לא רק חתולים בעולם".
הילד הגדול הביט בה ואמר “ילדה, לכי הביתה, תחזרי למיטה החמה שלך, תחזרי לאימא שלך”.
“לא אכפת לה ממני, מי צריך הורים בכלל”.
“לכי הביתה, לכי לאבא שלך”. אמר בעודו מתרחק.
“חכו, אני יכולה להביא לכם אוכל! הרבה אוכל. רק תחכו פה! אני חוזרת עוד מעט”. ג’ון פנתה לרדת מהגג. הילדים לא זזו ממקום.

ג’ון ירדה לתוך המרפסת ונכנסה לחדרה. פתחה בשקט בשקט את הדלת. הבית כבר היה שקט וחשוך. כולם כבר הלכו לישון. ג’ון התגנבה למטבח ומלאה מפה בעוגות, גבינות, לחמים, בשר מעושן, פירות ופשטידה. היא קשרה את קצוות המפה והתגנבה בדרך חזרה. היא נזכרה בפגיון ובנדן שלו, היא הייתה צריכה את הנדן. היא פנתה עם השק לעבר הספרייה. האור בספרייה דלק. ג’ון הציצה פנימה. אימה הייתה בפנים. היא ישבה בשקט ובהתה בשריון ובחרבו של אביה. היא לא ראתה את ג’ון. היא החזיקה את המטפחת שג’ון רקמה היום בין ידיה. ג’ון הורידה את השק לרצפה. באותו רגע אימא שלה גלגלה את המטפחת וזרקה אותה אל מול השריון וחפנה את ראשה בין ידיה. ג’ון הרימה את השק ויצאה בזריזות לעבר חדרה. היא פשטה בזריזות את הכותונת שלה ולבשה את בגדי המסע שלה. אלו שלבשה רק אתמול כשהחזירו אותה מבית הספר לנערות. רק אז היא ראתה אותו עומד במרפסת בשקט, מביט בה, הילד הגדול. היא קפאה, מבטיהם נעולים.
ג’ון הביטה אל השק, אל הפגיון. דחפה את הפגיון לחגורה, הרימה את השק ויצאה אל המרפסת. הילד הגדול הביט בה ולא אמר מילה. “נלך”. היא דחפה אליו את השק. הוא לקח את השק, קפץ על המעקה ומשם לגג. היא יצאה בעקבותיו. הוא הגיע אל חבורת הילדים, שם את השק על הרצפה ופתח אותו. הילדים הסתערו על תכולת השק, חוטפים ודוחסים לתוך הפה. היא מעולם לא ראתה אנשים, ילדים אוכלים ככה. עכשיו, מקרוב, הבגדים שלהם נראו בלויים, שערם פרוע ופרצופם מלוכלך. הילד הגדול לקח חתיכת גבינה והתחיל ללעוס אותה כשהוא מביט בג’ון. ג’ון הביטה לעבר הנמל, שערה מתבדר ברוח.
הילדים האטו את קצב הזלילה שלהם ודחפו שאריות לכיסים. הם היו במצב רוח טוב וצחקו ביניהם.
“היי, אני אריס”, אמר הילד הגדול ודחף מולה יד ללחוץ את ידה.
“ג’ון”.
“לכי הביתה, ג’ון”.
“לא. אני חתולת גגות עכשיו כמוכם. גנבתי אוכל, בשבילכם”.
“זה לא אומר כלום”, אמר אריס.
ג’ון התחילה לילל כמו חתול אל השמים. הילדים הצטרפו אליה אחרון הצטרף גם אריס.

היום האחרון

Back to the basics amirferb